סימפוניה ראשונה, פרק 3 על נושא עממי "פררה ז'אקו": הקונטרבאס מתחיל את הנושא, יש קצת צחוק ואירוניה… עניין של דו-פרצופיות. תהלוכת אבל מול ריקוד חגיגי. קטע אמצעי- לקוח משיר של מאהלר "השוליה הנודד" על טקסט שלו. הוא היה מלחין מאוד רומנטי, קשור לשוברט ולרומנטיקנים של המאה ה-19. אין חזרות אצל מאהלר, אלא רק הליכה קדימה…
לאונרד ברנשטיין תרם רבות לתהילתו של מאהלר במאה ה-20. הוא הזדהה מאוד עם סגנון הכתיבה שלו. זוהי סימפוניה ראשונה של מלחין צעיר בן 28. בשבילו אין מוסיקה "נשגבת" או "נמוכה", הכל חלק מהעולם, וזוהי מהפכה, משום שהסימפוניה נחשבה עד אז לז'אנר עם מוסכמות קבועות. זוהי השקפת עולם ואוזן מוסיקלית שהייתה למאהלר. בסביבה בה גדל היו סוגים רבים של מוסיקה: צ'כית, הונגרית, יהודית ועוד… מגיל צעיר היה בסביבה מאוד מגוונת והוא קלט מקורות רבים והכניס אותם למוסיקה שלו.
מאהלר סלל דרך לפולי-סטייליסטיקה: ריבוי סגנונות, אחד מהזרמים החשובים במאה ה-20. מאהלר התחיל להכניס מנגינות עממיות לא שלו. בהמשך הוא מכניס ציטוטים נוספים ונכנס לדו-שיח עם קודמיו.
סימפוניה חמישית, פרק 4 (מופיע בסצנה הפותחת בסרט "מוות בונציה"): רגשות מעורבים. אחת מהיכולות של מאהלר להעביר מסר דו-משמעי דרך המוסיקה. הפרק מז'ורי, יש סולם כרומאטי יורד שמתקשר עם לאמנט. את הקטע הזה ניגנו בלוויה של קנדי. הסיפור אומר שהוא שלח לאלמה (אשתו) דף עם הפרטיטורה בתור הצעת נישואין. נחזור למאהלר כשנגיע לשונברג. בסימפוניה הבלתי גמורה יש התקרבות לסגנון של שנברג.
שיעור #2
קלוד דביוסי– כמו מאהלר, סלל את הדרך לגילויים המרשימים ביותר במוסיקה של המאה ה-20. ביחד עם מאהלר, הוא סלל את הדרך לשינויים מהותיים בקונספציות מוסיקליות.
דביוסי חשב בכוון דומה למאהלר מבחינת ההתנגדות לחזרה, אך יותר מכך: הוא ראה בצורת הסונטה קונספט שאינו רלוונטי לזמנו. המבנה צריך להיות ייחודי ותואם את משמעות היצירה. משייכים את דביוסי לזרם האימפרסיוניסטי. אנו תופסים את האימפרסיוניזם קודם כל כזרם באמנות פלסטית ובמיוחד בציור. סיסמת הזרם הייתה להתרשם מן הטבע באופן אישי ולהעביר את ההתרשמות הזו לציור. הבטנו על סדרת הקתדראלות של קלוד מונה. ישנן עשרות גוונים שונים של אותה קתדראלה שמתארות שינויי מזג אוויר, שינויי זמן ושינויי מצב רוח של הצייר. ניתן לראות התפתחות דומה בין יצירות של דביוסי- שינויי הרמוניה, תזמור וכדומה – שמתארים שינויים סובטיליים או דרמטיים בגוון. לדוגמא , כך קורה ב"מנוחת אחר הצהריים של הפאון" – L'apre midi de un faun.
הנושא הראשון בחליל הוא כרומאטי ואינו מצביע על טונאליות ברורה. אווירה פסטורלית. האקורד הראשון הוא חצי מוקטן- אקורד טריסטן. יוצר מתח עדין ולא מצביע על אוריינטציה טונאלית. בבסיס היצירה ישנו שיר של סטפן מורמיר, משורר צרפתי מפורסם. בספר של בטלר הוא מצביע על פרשנות עם דואליות בין מינימליזם לפואטיות בשיר עליו היצירה מתבססת. הכל מרומז, על פי המשנה האימפרסיוניסטית של דביוסי.
ראינו את תחילת הבלט שנעשה על היצירה. כאן הפרשנות המינית ברורה מאוד. היצירה בכל זאת בנויה במעין מבנה תלת-חלקי. היצירה מסתיימת בטוניקה מי מז'ור- אך הגעת הטוניקה היא כמעט מקרית. אין מהלך קדנציאלי (דומיננטה-טוניקה) ואין אוריינטציה ברורה (החצי מוקטן עדיין נוכח). כמו בציורים של מונה, יש כאן צבעים עדינים ומשמעויות מרומזות. המוטיב העיקרי מגיע לרב בלוויית אקורד לא יציב – לדוגמא V9 בתיבה 26. האקורד הלא יציב שאינו מגיע לפתרון הוא סמל למשיכה הארוטית שאינה מגיעה לידי מימוש.
כשדביוסי שמע את הסימפוניה ה-2 של מאהלר הוא יצא מהאולם באמצע, מאהלר מאוד נעלב. התרבות הגרמנית הייתה זרה לדביוסי. הוא דיבר על זה שהוא רוצה להיות מוסיקאי צרפתי והוא ראה במוסיקה הצרפתית מאפיינים ייחודיים: סובטיליות, איפוק, עדינות.
דביוסי התנגד להבעת הרגש הרומנטית, הדרמטית והנסערת: הוא שאף לביטוי מאופק ועדין יותר. הוא רוצה לתאר את מה שהוא רואה, לא להביע את עצמו בלא התייחסות לאובייקט חיצוני. הוא לא שואף להתבחבש בעצמיות שלו, אלא לביטוי ראשונה של התגובה הראשונה שלו לאובייקט (ציטוט בעמוד 2 במאמר). הטבע הוא אלמנט מהותי בעבור דביוסי, אך הוא אינו שואף למימזיס וגם לא להבעת רעיון מדויק או תגובה ברורה. הוא רואה קשר הדוק בין הטבע לדמיון.