הפרלודים– נכתבו בשתי מחברות, האחת ב-1910 והשנייה ב-1911- שתיהן כבר לקראת מותו של דביוסי. כלומר, בשלב בו שפתו המוסיקלית כבר מגובשת. הוא נותן ליצירות שמות תוכניתיים- אולי הוא שם את השם בסוף בסוגריים.
פלאס ומליסנד
מצד אחד, דביוסי התנגד לואגנר, אך אי אפשר היה שלא להכיר אותו או להתעלם מהשפעותיו על ז'אנר האופרה. תפישתו כי האופרה מבטאת יצירה שכוללת את כל האמצעים- gesantkuntswerk .גם דביוסי שאף ליצירה מסוג זה, בדרכו.
דביוסי התנגד לתזמורת הענקית של ואגנר- היא אינה פותרת את הצורך ליצור דרמה, וכן לקונספט של הלייטמוטיב (עמוד 4 במאמר). זוהי אופרה קאמרית, אך לבסוף יש בה לייטמוטיבים. אם כן, יש כאן השפעה ואגנרית מבחינת טכניקה לייטמוטיבית, אך גם דבקות באידיאלים צרפתיים: דביוסי מסתפק בתזמורת כמעט קאמרית מבחינת איך שהיא נשמעת, אפילו בדינאמיקה. הדינאמיקה תמיד בינונית, לעיתים מגיעה ללחישה. עם זאת, התזמור מגוון ביותר והוא עיקרי ביצירת הדרמה וההתפתחות.
השראה נוספת, מצא דביוסי במוסורגסקי- מלחין שעבד על היצירה שלו שכל מילה תתבטא בצורה נגישה ומדויקת במוסיקה. לדעתו, הצליל צריך לבטא בצורה ישירה את המילה. מוסורגסקי מצא משהו בין שירה לרצ'יטטיב שרצויים לבטא את שאיפותיו אלו. דביוסי מביא צירוף ייחודי של השראה גרמנית מואגנר, רוסית ממוסורגסקי וצרפתית. הבסיס הוא מחזה מודרני ולא ליברטו.
ברטוק נולד ב-1880 ובין השנים 1906-1918 התעסק עם מחקר אתנו-מוסיקולוגי. הוא עובד עם קודאלי. בארטוק התעסק במוסיקה הונגרית באזור טרנסילבניה (איזור בו היה ויכוח בין מאות שנים בין הונגרים לרומנים). בהרי טרנסילבניה הוא מצא פולקלור מאוד עתיק. הוא מצא משהו אחר מחומרים של ליסט ואחרים… הוא מצא דיאטוניקה, מודוסים חסרי חצאי-טונים. בתקופה דיי מוקדמת הוא חיבר 14 בגטלות שמופיעים בהם ציטוטים של מודוסים כאלו. הוא חקר מוסיקה בהונגריה, רומניה, אלג'יריה ועוד… ב-1940 הגיע לארצות הברית במצב בריאותי לא כל כך טוב ומת ב-1945. אם ננסה לסכם בקצרה- יש לו כמה נקודות בהן הוא מסביר- ניתן לעשות עיבוד פרופר- מנגינה עממית עם ליווי, לעיתים יש ציטוטים ביצירה, לפי דעתו השלב הרצוי הוא כאשר אפשר לדבר בשפה קרובה לשפה העממית וזה הופך לחלק מאוצר המילים של המלחין. גם ביצירות שלו ניתן לראות את זה. הנקודה המרכזית היא שזאת אחת המטרות הכי חשובות- זה דורש חידוש. מזרח אירופה יוצאת לבמה של המוסיקה האמנותית. סטרווינסקי וברטוק שואפים למשהו ייחודי באמירה שלהם וגם ביצירה שלהם. גם עניין העיבוד דורש מידה של יצירתיות. מבחינה הרמונית, זוהי כבר שפה מתוחכמת בה ברטוק גדל.
בגטלה 1- ביד ימין סולם דו#מינור, ביד שמאל מודוס דו פריגי, זוהי מורכבות מסוג חדש- אין טון מוביל ואין תחושת דומיננטה.
החמישייה הרוסית ניסתה לתת פתרונות להירמון של מנגינות עממיות במינור טבעי. יצירה נוספת של בארטוק שנעסוק בה היא מוסיקה לכלי מיתר, כלי הקשה וצ'לסטה (1937). ברטוק לא כתב סימפוניה בחייו, אך יש מוסיקה קאמרית, יש קונצ'רטו לתזמורת- אלו יצירות קרובות למתכונת של הסימפוניה.
הפרק הראשון במבנה פוגה. נושא כרומאטי, הוא לא השתמש בשיטת שונברג אבל כן השתמש בכל 12 הצלילים. אצל ברטוק יש חוש לסימטריה- "ארכיטקטורה מוסיקלית". בהמשך מופיע פרק בצורת סונטה. בפרק השלישי זוהי מעין "מוסיקת לילה", פרק שני ורביעי מקושרים באמצעות חומר עממי. הנושא מהפוגה בפרק הראשון מופיע בכל הפרקים- קשר מוטיבי-תמאטי בין פרקים. תופעה נוספת מעניינת- הופעתו של נושא הפוגה בפרק האחרון. הרעיון של לקחת נושא כרומאטי ו"לפתור" אותו לנושא דיאטוני הוא סמליות לבלבול וחוסר ודאות לסלילת הדרך, ל"אור"- פילוסופיה אופטימית (כמו בפילוסופיה של הגל). ברטוק העריץ את באך ובטהובן והושפע מרעיונותיהם.
איגור סטרווינסקי נולד ב-1882 ברוסיה, היה תלמידו של רימסקי-קורסקוב (מהחמישייה הרוסית). המוסיקה הקלאסית ברוסיה הייתה מוסיקה איטלקית. החמישייה הרוסית חיפשה מקוריות. סטרווינסקי הלך באותה דרך. "עולם האמנות"- קבוצה בראשית המאה ה-20 ברוסיה. היו רואים במסורת עניין יותר אסתטי מאשר אתי, ברוסיה יש מסורת בה האמנות היא ראי החברה. היו שאיפות אתיות מאוד חזקות- גורלו של העם, הקשר היסטורי, מה טוב ונכון, חומר אותנטי, ריאליסטי. בתחילת המאה ה-20 הדברים השתנו: הם ראו באמנות העממית עניין אסתטי.